שחף בננו האהוב
חיינו השתנו בא' בטבת תשמ"ה, 25.12.84 עת נולדת בבית חולים "השרון" בפתח-תקווה ובכך הפכת אותנו מזוג אוהב למשפחה מאושרת, שאליה הצטרפו במשך השנים אחיותיך גל ושני.

הכנסת אור, שמחה וחדווה לביתנו. היית תינוק שמנמן, חייכן ובפניך בלטו זוג עיניים גדולות ירוקות וכבר אז חיוכך שובה הלב ועיניך הירוקות המקסימות היו מסימני ההיכר הבולטים שליוו אותך בחייך.

דיברת מוקדם עוד לפני שלמדת ללכת. ברבור- היית המילה הראשונה שלך. כבר מגיל צעיר אהבת להאזין לסיפורים והעברית "הספרותית" הייתה שגורה על שפתותיך. פיך הפיק מרגליות ועורר פליאה אצל כל שומעיך.

בטקסים בגן היית כוכב ראשי. כבר אז פיתחת יכולת זיכרון לצד אהבת השפה העברית ושיננת דקלומים ארוכים בעל פה לעיניהם המשתאות של ההורים והילדים. התשואות הרבות שזכית להן והעמדתך באור הזרקורים נעמו לך מאוד. אלה היו הניצנים הראשונים של היותך במרכז ההוויה והעשייה החברתית בשילוב של צניעות וענווה באישיותך.

את צעדייך הראשונים בבית הספר, התחלת בבית הספר היסודי "סלומון", שם למדת בכיתות א'-ג'. הסקרנות היא התכונה שבלטה אצלך במיוחד: הרבית לשאול שאלות רבות בנושאים מגוונים, לחקור ולרדת לעומקם של דברים ושתית בצמא כל פיסת מידע. כשהתחלת ללמוד תורה ביקשת לדעת על אלוהים, גן עדן, היחסים בין קין להבל ועוד ועוד עד שאנחנו כבר התעייפנו מלשמוע ולפעמים גם לא היו בידינו תשובות.

אחותך גל נולדה כשמלאו לך שנתיים, ואחותך שני הצטרפה למשפחתנו כשהיית בכיתה א'. עטפת אותן בהמון חום, תשומת לב, פינוק, אהבה ועזרת להחליף להן חיתולים, להלביש ולהאכיל אותן, לשחק ולספר להן סיפורים כשהיינו עסוקים במטלות הבית. הקשר ההדוק עם אחיותך הלך והתעצם ברבות השנים והייתה ביניכם תקשורת פתוחה, כנה, תומכת ואוהבת. אהבת המשפחה הייתה אחד הדברים המרכזיים והבולטים בדמותך.

החלטנו לעבור לשכונה אחרת בפתח תקווה, בה בנינו את ביתנו החדש, היא שכונת "נווה עוז". למדת בבית הספר היסודי "נווה עוז" בכיתות ד'-ו'. המעבר לבית ספר חדש והפרידה מהחברים הייתה קשה, אך בזכות אישיותך הכריזמטית השתלבת בחברת הילדים והתגבשה חבורה שבין חבריה נרקמו יחסי חברות איתנים ואמיצים.

בכיתות ז'-ט' למדת בחטיבת הביניים "בן-גוריון". שנים אלה התאפיינו במעשי שובבות נעורים. הפכת לנער יפה תואר המחוזר על ידי הבנות, ואכן סובבת את ראשיהן של לא מעט מהן...

נהנת מאוד מלימודיך בתיכון בן-גוריון שם בחרת ללמוד במגמת ביולוגיה. שיעורי הביולוגיה היו אהובים עליך במיוחד ושם התחלת לגלות עניין ברפואה ובביוטכנולוגיה וכבר שם החלה להתגבש בך המחשבה על תחום עיסוקך בעתיד, מחקר בנושאי גנטיקה. במסגרת משלחת בית הספר נסעת לקובלנץ' בגרמניה והתארחת בביתה של משפחה גרמנית. המראות במסע וההיכרות עם צעירים גרמנים הטביעו בך חותם והעמיקו את אהבתך לעמנו ולמדינת ישראל.

האהבה לנהיגה החלה כשהוצאת רישיון על מיול. המיול שימש ככלי תחבורה לבילויים, לנסיעות עם חברים ובמיוחד עם חברות, להקפצות של חברים שנתקעו מסיבה כלשהי והיו זקוקים לעזרה. אהבת מאוד לאחוז בהגה ונהנת מעצם חווית הנסיעה.

הצבא פתח פרק חדש בחייך. לווינו אותך ביום גיוסך לבקו"ם כשבליבנו תפילה מהולה בחששות, שלא תהיינה מלחמות ושתסיים את שירותך בריא ושלם. גם חבורתך המופלאה הייתה שם. עברת קורס חובשים ושרתת בבסיס בצפון הארץ. התערת במהרה בקרב החיילים והיית אהוד עליהם. הנסיעות הארוכות והממושכות הדירו שינה מעיניינו, הדאגה לשלומך כרסמה בליבנו ולא הרפתה ממחשבותינו במשך שלוש שנים תמימות.

והנה סוף סוף הגיע רגע השחרור שלו חיכינו כמוך. בישרת לנו על תוכניותיך לעתיד: להתחיל ללמוד בשנה הקרובה באוניברסיטה העברית בירושלים, לערוך טיול קצר עוד לפני תחילת שנת הלימודים עם חבריך לתורכיה ואחרי שנת הלימודים הראשונה להגשים חלום ולטייל באיי פיג'י. שמחנו מאוד ותמכנו בך. בינתיים אבא קנה לך מכונית ספורט אדומה שכל כך רצית, טפחת לאבא על השכם ואמרת לו "אבא, הגשמת לי חלום!".

נסעת עם חבריך הטובים לתורכיה. הייתה זו, לדבריך, חוויה משכרת חושים: טיולים, מסעדות, מסיבות, ברים, ספורט אתגרי. חיבקת את מנעמי החיים הטובים חיבוק ענק.

בנובמבר 2006 התחלת ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. חלקת את ימייך בין ימי לימודים עמוסים ובין חייך עם דנה חברתך אותה אהבת מאוד במגורים במעונות. הרגשנו שהגוזל שלנו עף ומתחיל בחיים עצמאיים. "השחף המגביה עוף הוא זה המרחיק ראות..." ("השחף", ריצ'ארד באך). השקעת בלימודים את מיטב כישורייך, יכולתך ומרצך. שוחחנו ארוכות בטלפון כל יום: שיתפת אותנו בחוויותיך, בחלומותיך, בהתלבטויותיך ובמשאלותיך לעתיד.

הכל התנהל על מי מנוחות עד שהגיע אותו יום ארור ששינה את חיינו לעד. היה זה יום חמישי אחר-הצהריים. אתה ודנה הגעתם ברכבך הביתה. השארת את התרמיל והילקוט, שלא כהרגלך, במכונית. נכנסתם הביתה ואתה כרגיל עם חיוך ענקי, עיניים ירוקות גדולות ויפות והשאלה הידועה מראש "מה יש לאכול?". בסיום הארוחה אתה ודנה ישבתם בסלון וצפיתם בסרט. לאחר מכן ניהלנו שיחה ארוכה וערה על ענייני פוליטיקה, לימודים ותוכניות לחג החנוכה הקרב. השעה הייתה מאוחרת, החלטנו להמשיך את השיחה מחר ואנחנו הלכנו לישון. בשעה 1:00 בלילה בערך צלצל הטלפון, איש מד"א בישר על פציעתך האנושה בתאונת דרכים. בשעות הבוקר יצא הרופא מחדר ניתוח ובפיו הבשורה הנוראה מכל. היה זה בכ"ד בכסלו, 15.12.06, ערב חג חנוכה, עשרה ימים לפני יום הולדתך ה-22.

ומאז שוב השתנו חיינו, הפעם לבלי היכר. מה שהיה לא יהיה...

" יש כוכבים שאורם מגיע לשמיים
רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם.
יש אנשים שזיו זכרם מאיר
כאשר הם עצמם אינם יותר.
אורות אלו המבהיקים בחשכת הליל-
הם הם שמראים לנו את הדרך."
(חנה סנש)

אנחנו משתדלים ללכת בנתיבותיך ואתה נשאר בתוכנו חי.

אוהבים ומתגעגעים עד כלות
אבא ואמא